החלטה בתיק ב"ש 8711/09

בפני בקשה להארכת מועד לביצוע צווי הריסה שהוצאו בתיקים שבכותרת על ידי בית המשפט השלום בבאר-שבע, במועדים שונים בין 6.7.07 לבין 26.8.07, בעניינם של המבנים נשוא הבקשות, אשר נבנו ללא היתר, ובמקרקעין בהם לא ניתן נוכח ייעודם לקבל היתר.  

מועד ביצוע צווי ההריסה נדחה מעת לעת על פי החלטות שונות של בית המשפט אשר ניתנו לאחר שהמשיבה, נתנה הסכמתה לכל הבקשות הקודמות שהוגשו בעניין זה.

נטען בבקשה, כי המבקשים ניהלו מו"מ עם הרשות להתיישבות הבדואים בנגב (להלן: "הרשות") וקיבלו את הצעת הרשות למעבר לישוב חורה. נטען בבקשה כי המבקשים עשו כל אשר מוטל עליהם לשם קידום המעבר לישוב קבע, ואף נתנו הסכמתם למעבר לישוב חורה. לטענת המבקשים ביום 16.4.2012, שינתה הרשות טעמה וחזרה בה מסיכומים שהושגו, תוך ששלחה לב"כ המבקשים סיכום פגישה אשר אינו משקף, לטענת ב"כ המבקשים, את הנאמר בישיבה. לטענת המבקשים, משך כשנתיים, הרשות לא קידמה את ביצוע פתרון שהיא זו שהציעה למבקשים, ותחת זאת, הוצע להם לעבור לדיור קבע במקום אשר מאוכלס בפולשים.

לטענת ב"כ המבקשים, המבקשים אינם יכולים ליתן הסכמתם לשינוי המוצע בפתרון הקבע שהוצע להם: " מאחר ששינוי זה אינו מתאים למבנה השבט של המבקשים והמבקשים לא יכולים לגור בסמיכות לאלו שהמשיבה אמורה ליישב בשכונה 16 בחורה".

לאור האמור לעיל עותרים המבקשים למתן ארכה נוספת לכניסת צווי ההריסה לתוקף עד ליום 31.12.2013.

המשיבה בתגובתה מתנגדת להמשך עיכוב ביצוע הצווים. המשיבה הדגישה כי עד כה הסכימה לבקשות קודמות למתן ארכה וזאת לפנים משורת הדין על מנת לאפשר למבקשים להתארגן ולמצוא פתרון ראוי, ואולם, ביום 16.4.2012, הוצע למבקשים פתרון זמין לאכלוסם בשכונה 16 בחורה, והמבקשים, כנטען בבקשה, דחו את הפתרון שהוצע להם.

לטענת המשיבה משבחרו המבקשים לדחות את הפתרון המוצע להם, חרף כל הארכות המועד שניתנו להם עד כה, ומש" מתבצרים הם בעמדתם לפתרון דווקני שאינו יישומי", הרי שהמשיבה סבורה כי אין מקום להארכה נוספת לביצוע הצווים.

דיון

אין מחלוקת, בין הצדדים, כי המבנים נשוא הבקשה,  נבנו בניגוד לחוק, ללא היתר, וכי אין כל אופק תכנוני בעניינם, ודינם להיהרס. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי על צווי ההריסה שהוצאו להיות מבוצעים, ועיקר המחלוקת בין הצדדים, נוגעת לבקשת המבקשים להאריך שוב את מועד כניסתם לתוקף, על מנת  שימצא פתרון מגורים העונה לרצונותיהם של המבקשים. משזוהי נקודת המוצא, הרי שהטעם העיקרי, בעטיו, ככלל, ניתנות ארכות מכוח סעיף 207, איננו רלוונטי לענייננו.

המדיניות שהתווה ביהמ"ש העליון בהלכותיו, היא שצווים להריסת מבנים יש לבצע במועד וכי על בתי המשפט להאריך מועד ביצועם רק כאשר היתר הבנייה מצוי בהישג יד:

"הלכה היא , כי צו הריסה מיועד לשמש מענה מיידי לבנייה בלתי חוקית ומכאן החשיבות הרבה המיוחסת לביצועו במועד" (רע "פ 974/07 ג 'מל אלשמאלי נ ' מדינת ישראל , תק -על 2007(1), 2229 , 2230 ((2007)

ור' גם:

           "נוכח העובדה שצו ההריסה משמש כאמצעי עיקרי לאכיפת דיני התכנון והבניה... ...אין מקום להמתנה בלתי מוגבלת בזמן עד לסיום הליכי התכנון , כאשר ספק אם אלו יצלחו..." (רע "פ 3774/04 אל סאנע יוסף נ ' מדינת ישראל , תק -על (2004(3), 290 , 291 (200

ור' גם:

"אין חולק כי הבנייה שבנה המבקש נעשתה שלא כדין . כפי שמתברר , אין דברים אמורים בתוכנית מתאר מאושרת , ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהישג יד מיידי ורק עיכוב פורמאלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני . כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכויו אינם ידועים ; ואפילו תאושר תוכנית המתאר ותכנס לתוקף , יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בניה , וגם הליך זה דרכו להמשך מספר חודשים . אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי , שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תכנון הנמצאים בראשיתם , מנוגדת לתכליתו של צו ההריסה המנהלי אשר , כאמור לעיל , נועד לסלק על אתר בניה בלתי חוקית . אכן , בית המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו הריסה מינהלי , אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן ". רע "פ 1288/04 נימר נימר נ ' יו "ר הועדה המקומית לתכנון ובניה - ירושלים , פ "ד נח (4), 385 , 387-388 (2004)

ומן הכלל אל הפרט, בית המשפט הורה על הריסת המבנים נשוא הבקשה כבר בשנת 2007. מאז הורה בית המשפט על הריסת המבנים, חלפו למעלה מ - 5.5 שנים. ביצוע הצווים עוכב מעת לעת בשל משא ומתן שהתנהל בין המבקשים לבין הרשות. סבורני, כי לא ניתן לדחות ביצועם של צווי הריסה שנים כה רבות, אך בשל כך שהמבקשים מנהלים עדיין מו"מ, לגבי פתרון זה או אחר בעניינם. נפסק כבר כי: " קיום מו"מ אינו מאפשר לעבור על החוק בייחוד כאשר המו"מ לא הבשיל לכדי החלטה או למתן רישיון בניה למערער" (ע"פ (מחוזי ב"ש) 4541/07 אחואסה מוחמד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 12753 , 12755 (2008)). הווה אומר, שעצם העובדה שהמו"מ עודנו מתנהל, אינו מקנה למבקשים חסינות מפני פינוי מבנים שנבנו ללא היתרים, על מקרקעי ציבור, ובלא כל אופק תכנוני אפשרי להכשרתם, קל וחומר, משהמבקשים בבקשתם מאשרים כי במהלך המו"מ אכן הוצע להם פתרון ואולם כנטען בבקשה, פתרון זה: "אינו מתאים למבנה השבט של המבקשים והמבקשים לא יכולים לגור בסמיכות לאלו שהמשיבה אמורה ליישב בשכונה 16 בחורה".

דומה כי די בעצם העובדה שאין כל סיכוי, כי המבנים יוכשרו באופן בו יוכלו להיוותר על תילם, כחוק ובהיתר, בכדי להורות על דחיית הבקשה, גם אם עניינם של המבקש טרם הוסדר לשביעות רצונם, וחשים הם במצוקה, הגם שראוי לציין כי כעולה מתגובת המשיבה הוצע למבקשים פתרון מגורים אותו דחו. ודוק: 

 "הצורך לפתור את בעיית יישובם של הבדואים בנגב אינו חדש ומדובר בבעיה ידועה, שהמדינה פועלת כדי להסדירה עוד משנות ה-70. גם העתירה שהוזכרה היא חלק מהתהליך למציאת פתרון לבעיה. מבקשת המבקש עולה מצוקתם הנובעת מעצם יישובם במבנים זמניים ללא תשתיות מסודרות והרצון לעבור לגור במבני קבע, שהוא גם אינטרס של המדינה. ואכן ראוי היה, שהמדינה תפעל לזירוז עניינם.

ואולם, עם כל ההבנה למצוקתם, אין בידי להיענות לבקשת המבקש. כאמור, אף המבקש אינם חולקים על כך, שלמבנה הוצא צו הריסה שיפוטי כדין, שכן נבנה ללא היתר וכי בנייתו לא תוכשר בעתיד. בנסיבות אלה, אין עוד מקום לעכב את ביצועו של צו ההריסה. גם לא מצאתי, כי יש בדברי המדינה שנאמרו במסגרת העתירה שהוגשה לבית-משפט זה, הכשר לבנייה הלא-חוקית, ובוודאי שלא טעם מיוחד ליתן ארכה לביצועו של צו ההריסה שהוצא עוד בשנת 2002." (רע"פ 9206/05 מחמד אבו קוידר נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה אזור הדרום, תק-על 2006(2), 3252 , 3253 (2006)).